ובכן, לקראת סוף שנת 2006, שהיא תחילת שנת התשס"ז בלוח העברי, נודע ברבים על תוכנית של סוטים וקיצוני הדמוקרטיה, לארגן מצעד אוהדי משכבי זכר ונשים אשר מתלהבות מיחסי מין עם בנות מינן, וסוטים למיניהם אשר מתגאים בסטייתם, התכוונו לדרוש את זכויותיהם מן החברה בכלל בישראל, ולדרוש גם כבוד אליהם כאזרחים שווי ערך וזכויות, וכל זה בירושלים. השם שנתנו למעשה הפרובוקציה, היה "מצעד הגאווה". ליהודי מאמין, הגאווה עצמה היא תכונה בעיתית. אומרים "בעל גייבה" על מי שהמידות שלו פגומות, ר"ל. ומשום כך, הירושלמים קראו לתופעה הזאת, "מצעד התועבה". נזכרו כולם בנסיך הרומי אשר בחר להשפיל את עם ישראל ע"י הקרבת חזיר בבית המקדש.

 

ביקשו מראש העיר למנוע את חילול השם, והוא ניסה אבל בתי המשפט החילוניים קבעו שהמצעד יצעד. המשטרה המליצה נגד, אבל קיבלה הוראה להגן על זכויותיהם של הסוטים. לעתים קרובות, בירושלים, מונעים מיהודים לעלות להר הבית בטענה שנוכחות יהודים עלולה להרגיזו את הערבים שם, ולשם השלום צריכים למנוע מיהודים להופיע שם. אבל הפעם, למרות שראשי שלושת הדתות המונותיאיסטיות קראו נגד המעשה, בית המשפט העליון התעקש. היהודים, שומרי מצוות, כיוון שהתייאשו מן המשפט, מן השוטרים ומן הפוליטיקאים, החליטו לעצור את המצעד בעצמם. פרסמו כרזות, והעמידו מחסומים לבודד את שכונתם מן הסובב אותה. היו כאלה שביקשו שהתושבים יתכסו בשק ואפר. היו ימי צום. מעשי המחאה הגיעו עד לשריפת פחי אשפה וזריקת חפצים על אוטובוסים ורכבים שנכנסו לשכונה. השוטרים באו והרביצו. גם מכונית נשרפה.

 

הנה כמה צילומים של השכונה למחרת המהומה. עצבות וצער הכבידו על העיר.